עוראבי הסעות בע"מ נ' אריה חב' לביטוח בע"מ

פסק - דין

המדובר בתביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לאוטובוס שבבעלות התובעת בעטיה של תאונה שאירעה ביום 29/1/2003, והמבוססת על פוליסת ביטוח מקיף שהנתבעת הנפיקה עבור התובעת.

בכל הקשור לשאלת האחריות והכיסוי הביטוחי ניתנה בעניין זה החלטה מפורטת ביום 9/9/09 לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים בכתב.

ביחס לרכיבי הנזק השונים נשוא כתב התביעה, הביאו הצדדים את ראיותיהם כדלקמן: מטעם התובעת העיד מר הרשקוביץ' יוסי שהינו בעלים של מוסך דיזל ואשר ערך נספח ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע בו הוא מאשר כי האוטובוס הגיע למוסך עם תקלה במנוע ועמד במוסך מיום 26/1/2003 עד 8/8/2004, מועד בו נרכש האוטובוס על ידי המוסך עצמו לצרכי פירוק; העד השני הוא מר יוסף שוארני שהוא אחראי ומתאם הסעות מטעם חברת "שטראוס"; העד השלישי הוא התובע והעד האחרון הוא רואה חשבון רימון אבו רחמון אשר ערך חוו"ד עבור התובעת נושא תאריך 30/1/2010.

מטעם הנתבעת העיד רואה חשבון אלי זיתוני אשר ערך חוו"ד מיום 29/8/2007, וכן העיד שמאי רכב שמואל גולדשטיין אשר ערך חוו"ד מיום 20/8/2003.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתיק מונח בפני לכתיבת פסק דין.

אתייחס להלן לראשי הנזק השונים שהצדדים טענו להם ואכריע בהן אחד לאחד.

נזק ישיר לאוטובוס

בכל הקשור לראש נזק זה ניתן לומר כי קיימת מחלוקת "קלה" בין הצדדים. אין מחלוקת כי נגרם לאוטובוס נזק ישיר על פי הערכות השמאים מטעם שני הצדדים בסך 36,330 ₪. קיימת מחלוקת בכל הנוגע לתוספת סכום של 3,500 ₪ שהוא ההפרש בין שווי מנוע משומש מושלם לבין השווי שאושר על ידי השמאי מטעם הנתבעת. בכל הקשור למחלוקת זו, אני מחליט לדחות את טענת התובעת שכן טענה זו לא הועלתה בתצהירי עדות ראשית מטעמה והעלתה בשלב מאוחר, מהווה, הלכה למעשה, הרחבת חזית.

אשר על כן, אני מאשר פיצוי לתובעת בסך 36,330 ₪, נכון ליום 20/8/2003.

נזק תוצאתי:

התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל מאת הנתבעת פיצוי בגובה הנזק התוצאתי שנגרם לה בפועל ואשר מהווה ההפרש בין מחיר האוטובוס בשוק על פי מחירון "לוי יצחק" בסך 140,000 ₪ לבין המחיר שבו נאלצה התובעת למכור את האוטובוס לצרכי פירוק למוסך דיזל בסך 29,250 ₪. המדובר בהפרש בסך 110,750 ₪ שהתובעת טוענת כי היא זכאית לו, אם כי היא מעלה טיעון זה כטענה חלופית לנזק הישיר שתואר לעיל.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובעת אינה זכאית לראש נזק זה. ראשית אציין כי התובעת החליטה על דעת עצמה, וללא נימוק מניח את הדעת, שלא לתקן את האוטובוס ולמכור אותו לצרכי פירוק בסכום הנמוך בהרבה משוויו בשוק. אמנם התובעת העלתה טענה של קשיים כלכליים אשר מנעו בעדה מלתקן את האוטובוס, אך טענה זו נותרה כטענה בעלמה ללא ביסוס ראייתי ממשי. יותר מכך, מנהל התובעת נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא נטל הלוואה לשם תיקון האוטובוס, והוא ענה שלא פנה לבנק וסמך על סוכן הביטוח שלו שיטפל בעניין. גם הטענה של קשיים כלכליים לא הוכחה.

לאמור לעיל, יש להוסיף כי על פי הוראות 61(א) לחוק חוזה הביטוח הרי אין המבוטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח היה יכול למנוע או להקטין וזאת על ידי נקיטת אמצעים סבירים. המסקנה הנגזרת מהוראות סעיף זה, הינה שאם המבוטח בוחר על דעת עצמו שלא לנקוט באמצעים סבירים לשם הקטנת הנזק או מניעתו, הרי פטור המבטח מחבותו כלפיו. וכך הוא המקרה שבפנינו.

לאור האמור לעיל אני מחליט לדחות ראש נזק זה.

החזר הוצאות גרירה:

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת זכאית לקבל החזר בסך 400 ₪, נכון ליום 29/1/2003.

החזר יחסי של פרמיית חובה:

האוטובוס היה מבוטח בביטוח חובה לתקופה מיום 1/9/2002 ועד 31/8/2003. הפרמיה השנתית ששולמה הייתה בסך 14,171 ₪. אין מחלוקת כי האוטובוס הושבת ביום 29/1/2003.

התובעת טוענת כי היא זכאית להחזר בגין התקופה שלא נוצלה וזאת באופן יחסי (דהיינו 7 חודשים מתוך 12 חודשים) וההחזר המבוקש הינו סך 8,266 ₪, נכון ליום 29/1/2003.